שין שין דוט בלוג

מה שאפשר ממה שנשאר, וכל השאר…

My way

סיכום השנה שלי בתמונות. כי מחר כבר מתחילה שנה לימודית ובעוד שבוע שנה יהודית.

טוב אולי בכל זאת רק כמה מילים.

זו היתה שנה מדהימה ומלאת חוויות באופן מיוחד.

גדלתי בשנה, גדלתי בכלל, גם במשקל. אח״כ גם ילדתי. לידה מדהימה, הפעם הייתי גיבורה באמת ועשיתי את זה לגמרי לבדי, בלי התערבות חיצונית ובלי זירוזים. רק אני והצירים ותינוק אתלט. והאיש שלי שהסתכל לי בעיניים ונתן לי להרגיש שאני מסוגלת לעשות כל מה שרק אחליט. אז עשיתי.

שנה שבה למדתי המון על החיים. קצת על האיש (כי אותו אני מכירה כמעט לגמרי, לשמחתי לפעמים עדיין יש הפתעות). למדתי גם על הילדים, ובעיקר על עצמי. עשיתי הרבה לבד, גם הייתי הרבה לבד, התגברתי, הסתדרתי. למדתי לבקש עזרה, למדתי לקבל אותה, ולמדתי להסתדר גם בלעדיה. למדתי להגיד שקשה, ולמדתי (ועדיין) להתמודד עם זה. למדתי להיות אמא שוב מההתחלה, להיות אמא קצת אחרת, כי צדק שלמה המלך כשאמר ״חנוך לנער על פי דרכו״.

שנה שבה התמקצעתי עוד, השתפרתי ודחקתי בעצמי להתקדם ולהגיע ליותר – יותר תחומים, טכניקות חדשות, דברים אחרים, לצאת מגבולות המוכר והידוע ולנסות. ויש תוצאות.

שנה שבה נוכחתי שוב בחשיבותם של האנשים בחיי. ההורים – שלי ושלו, אחותי, אחיו. ועוד כמה קרובים ואהובים. כולם נותנים גב, יד, את הלב, ועוד. ממרומי כמעט 40 שלי מבינה שזה אף פעם לא מובן מאליו.

וכמובן הכי מכולם, זה שאין עוד מלבדו. האיש שלי. כי איתו זה באמת אגדה.

ובעצם כשחושבים על זה, למדתי להמשיך לצעוד במסלול שלי, לעשות את זה, כמו תמיד, my way, בדיוק כמו בשיר.

סיכום שנתי – התמונות החל מספטמבר, תמונה לכל חודש והאחרונה צ׳ופר, אחת לשנה הבאה.

ספטמבר – לשנה מתוקה

אוקטובר – מפרץ חיפה מהרחפן

נובמבר – אתגר שחור-לבן, אהבתי יותר את זו המקורית

דצמבר – הכנות ליומולדת לבבות

ינואר מהחלון של הילדים

פברואר – עבודות תשתית

מרץ – רגע לפני

אפריל – אביב

מאי – חזרה לשגרה (התחלתי אותו בדצמבר!)

יוני – בנצ׳ו וגלולי בני דודים ונהנים

יולי – המונדיאל הראשון שלי

אוגוסט – חופשה חלומית

ואחד לשנה הבאה

מודעות פרסומת
1 תגובה »

רק דברים טובים

מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימיסטית נצחית ומושבעת. ולכן מי שמכיר אותי קצת יתקשה להאמין שנפלה עליי מין תוגה שכזו. כמו בשיר – ״זה הסתיו עם הענן… בכל זאת זה צובט בלב״. ובעצם למה? סתם קטנים כאלה שמציקים: החופש שנגמר מבלי שהרגשתי שמיציתי אותו, שעשינו מספיק דברים מגניבים; המשקל שקצת נתקע ושכח שהוא בדרך למטה; הגב שנתפס ומסרב להשתחרר (ואני לא עוזרת לו עם תינוק שמנמן על הידיים כל היום); הימים שמתקצרים והחושך שמשתלט לי על הערב בשעה מוקדמת, ובטח אפשר למצוא עוד.

אבל כאמור אני משתדלת לשמור ולייצר בכוח מחשבות שמחות וכמו שאומר אולאף בסרט ״לשבור את הקרח״ – רק דברים טובים. אז אם החופש מסתיים – מתמקדת בהכנות ללימודים; חוזרת להשקיע בעצמי בסלטים וארוחות קלילות, ומתחילה להינות מכך שעם השקיעה המוקדמת מגיע גם מזג אוויר נעים בהרבה, רוח קלילה מהים וצינה סתווית, וכבר כמה ימים שלא צריך פה מזגן בכלל בערב.

ואם חוזרים ללימודים אז צריך לדייק – חוזרים אבל גם מתחילים, כי הפיצקה מתחילה ללמוד בכתה א׳! בגדול הסתיימו להם כל הרכישות והקניות, חולצות וורודות וסגולות עם סמל, ילקוט של קיטי וכל מה שביניהם. רק חסר היה פינוק קטן, טאץ׳ אישי שלי לציוד של הזאטוטה. מכיון שבכתה א׳ אין עדיין דרור עיצובי למחברות, הלכתי על פינת הלימודים הביתית. לפני כמה שבועות נתקלתי בבלוג ״קונדסונים קטנים״ במעמד עטים קטן וחמוד שאפשר להכין בקלי קלולה ובזמן קצר יחסית. ברגע שראיתי אותו היה לי ברור שאכין כזה, ובסופש האחרון סופסוף הצלחתי לגנוב לעצמי שעה ולהכין. אפשר לשנות את מיקום הקופסאות – הן נשלפות, ויש בהן מספיק מקום לעפרונות ועטים, דבק ומספריים, מחק ואפילו מגנט של פיות – בדקנו. מה שנקרא – רק דברים טובים.

בקיצור, בינתיים המצברוח חזר, אז יאללה תעזרו לשפר ותשאירו תגובה בבלוג.

2 תגובות »

אמיטה

אמה חגגה יום הולדת שנה במאי האחרון.

סבתא של אמה, היא אשה מגניבה ונדירה במיוחד – ארגנטינאית ג׳ינג׳ית ונמרצת כמוני (רק בגרסה אותנטית, אני דור שני וילידת הארץ), שאוהבת דברים של ילדים ועיצובים צבעוניים. אז כשסבתא של אמה (אמיטה Emmita כמו שהיא קוראת לה בנוסח ספרד) ראתה את האלבומים שלי, היא מייד הזמינה אחד לקראת יום הולדת השנה. זה היה כשאמה היתה בערך בת חצי שנה. מכיוון שאני אדם חרוץ ובעיקר בגלל שדגדג לי באצבעות להתחיל להתעסק עם האלבום הספציפי הזה – התחלתי לעבוד עליו אי-שם לקראת סוף חודש ינואר. הניירות המאויירים שנבחרו על ידנו ביחד מדהימים ולא יכלתי להתאפק. מה גם, שהלידה של הזאטוט החדש שלי היתה צפויה לחודש מרץ ורציתי להספיק כמה שיותר (אם לא הכל) עוד בטרם יגיח לעולם. והאמת – עשיתי טוב. עד הלידה, או ליתר דיוק עד שנגמרה לי הסבלנות שבועיים לפניה (בתחילת שבוע 40 בערך) כמעט סיימתי את הכנת האלבום ונותרו לי ממש כמה ״פינישים״. כחודש לפני התאריך של יום ההולדת ניצלתי כל הפסקת שינה של הקטני. לא כדי לנוח חלילה אלא כדי לסיים את האלבום. כך יצא שאמה הקטנה-גדולה קבלה כמתנת יום הולדת אלבום שנה ראשונה בדיוק בזמן, ואני נאלצתי להפרד ממנו בצער רב. למה צער? בטוחה שתבינו כשתראו את התמונות.

אגב, בקרוב עומדת להיוולד לאמה אחות בשעה טובה, נחשו איזו מתנה הזמינה סבתא של אמה? ולי שוב מדגדג באצבעות! זה מה שנקרא – טו בי קונטיניוד.

ואגב, אם שרדתם עד כאן, למה שלא תצטרפו לרשימת התפוצה הקבועה? וכמו תמיד, אשמח לתגובות.

2 תגובות »

הנשיקה שהלכה לאיבוד

כשסבתא באה לבקר, היא הביאה איתה המון דברים. חולצות מתהפכות ושמלות מנצנצות, פילון צהוב שרץ קדימה כשמושכים לו בחוט, שניצלים וכבד מקורמל עם אגסים, וגם נשיקות. לא רק על הלחי, אלא כאלה ממרנג, בשלושה צבעים ובקופסה ענקית.
אני אוהבת נשיקות מרנג. גם הפיצקה שלי. מאוד. עד כדי כך שבשלב כלשהו הייתי צריכה להחביא ממנה את הנשיקות למניעת הרעלת סוכר. הבעיה הייתה שאני עדיין ידעתי איפה הן…
בדיוק 3 ימים ובערך 20 נשיקות אחרי הביקור של סבתא חגגנו יומולדת 17 לענקיסטית. החלטתי שזו הזדמנות מצוינת וכפולה – גם להעלים את הנשיקות וגם להפתיע בעוגת יומולדת מגניבה. את הבסיס לעוגה מכינים בקלי-קלולה, והכנתי אותה פעמים רבות בוריאציות שונות – אפשר לראות כאן. הפעם הוספתי כמובן נשיקות ואקסטרה אהבה וגאווה, אחרי הכל – עוגת יומולדת.

את הברכות אגב, דווקא הספקתי השנה להכין מבעוד מועד. השתמשתי בכרטיסיות שנותרו לי מאלבום שהכנתי בשנה שעברה. הן היו ממש מגניבות ושמרתי עליהן למטרה מיוחדת, והרי יומולדת לענקיסטית זו המטרה הנעלה מכולן. הכרטיסים מכילים ברכות ו״טיפים״, פניני חכמה אם תרצו, כאלה שכיף לתת למישהו שאוהבים. את כל הכרטיסיות הדבקתי על נייר בסיס שחור עבה למראה אחיד, חוררתי והוספתי ניטים צבעוניים ומדליקים, והשחלתי על שרשרת – שרשרת ברכות. לצרור הברכות בניתי קופסה בגודל תואם ואת כל זה צירפתי לשקית עם המתנה.

חזרנו לעוגה? קצת תמונות לשכנוע ונעבור למתכון:

מה צריך?
הבסיס:
1 חבילת פתי בר שבורים לחתיכות קטנות.
100 גר׳ חמאה
1 כוס חלב
3/4 כוס סוכר
200 גר׳ שוקולד מריר
שכבת הקצפת:
2 מיכלי שמנת מתוקה להקצפה
1 כוס חלב קר
1 חבילת אינסטנט פודינג בטעם וניל או שוקולד לבן
1 כפית תמצית וניל איכותית
300 גר׳ נשיקות שבורות

הכנה:
1. על אש קטנה ממיסים את כל חומרי הבסיס למעט הביסקוויטים, עד לקבלת מעין סירופ שוקולדי דליל. מוסיפים את שברי העוגיות ומערבבים היטב. מעבירים לתבנית קפיצית בקוטר 24, מצננים מעט ומעבירים למקפיא.
2. כחצי שעה לאחר הקפאת הבסיס מקציפים את החומרים מלבד הנשיקות עד לקבלת קצפת יציבה עם תלוליות. מקפלים בעדינות את שברי הנשיקות. הקפידו להוסיף רק את השברים ולא את האבקה שנוצרת, כדי שהקצפת לא תקבל מרקם אבקתי.
3. מערימים את הקצפת על הבסיס, משטחים יפה, מכסים בנייר אלומיניום ומעבירים לקירור, שעתיים במקפיא או לפחות 4 שעות במקרר (ועדיף לילה).
4. קוראים לילדים לפי התור ללקק מה שנותר בקערת המיקסר. שלב חובה בכל הכנת עוגה.

מתישהו ועד סוף החופש עוד הבטחתי לאיש והאגדה להכין פיצה, הבטחתי לילדים להכין ארטיק סורבה מפירות, והבטחתי לעצמי לרדת עוד 2 קילו עודפים מהלידה. בהצלחה לי בכל זה!

1 תגובה »

מתכונים ונהנים

הזמן חולף מהר כשנהנים. וגם כשמעבירים את החופש הגדול בבית עם תינוק, ושניים עד שלושה ילדודס נוספים, כל אחד והרצונות דרישות ורגישויות שלו. אחת עולה לי״ב, אחד עולה לד׳, ואחת עולה לא׳. בגדול זה נשמע בערך ככה: אפשר להזמין את / אפשר לקנות / אפשר שנלך ל / אפשר שתקפיצי אותי? וכל זה במקביל לאפשר בקבוק / להחליף חיתול / להתחיל לטעום אוכל / שתשימי לי משחה על החניכיים הכואבים… בקיצור אסכם כמו שאבא שלי אומר תמיד – חוויה. ביני לבין עצמי אני מודה שהקיץ יכל היה להיות חוויתי קצת יותר עבור הילדים (למעט הג׳וניור שזכה לטיול גיבושון בחו״ל עם האיש והאגדה), וביני לבין עצמי אני מבטיחה שבקיץ הבא נעשה פחות ויותר. פחות טלוויזיה אייפד שעמום ומזגן, יותר ים טיולים ואטרקציות.

ואם כבר אני בשוונג של הבטחות, אז גם מבטיחה לחזור ולהעמיס כאן פוסטים. בחודשים שחלפו מאז (וקצת לפני) הלידה מעט זנחתי את הבלוג שלי, ואני מתכוונת להחזיר עטרה ליושנה. זה לא שלא יצרתי והכנתי, פשוט לא שיתפתי. בקיצור חוזרת להשלים ולהעמיס פה עבודות ומטעמים, ואם כבר אז הכי ראוי להתחיל עם קלסר מתכונים.

את הקלסר הזמינה ממני בחורה חמודונת עבור חברה שלה שהתחתנה. היא עיצבה והכינה לה דפים עם מתכונים, ושאלה אם אוכל להתאים קלסר וחוצצים לעיצוב הקיים. מכיוון שלכל סיר יש מכסה, מצאתי ניירות שהתאימו באופן מושלם, בעיצוב של כלי מטבח,דברי מאפה ומרשמים. אז בלי להכביר יותר מדי מילים, קבלו את התמונות של קלסר המתכונים:

1 תגובה »

הכנה למזגן

ילדים זה עַם. עם הספר (והנטפליקס), עם סגולה (אבל גם וורודה עם הרבה נצנצים), ועם חופשי בארצנו (״אבל אבא מרשה לי״).
סבא שלי ז״ל היה אומר (ככה אמא מספרת) שהבנות שלו הן כמו האצבעות בידיים – דומות אבל כל אחת שונה. כמה שזה נכון… אחד גדול, היה תינוק רגוע ושליו, בקושי שמענו אותו. ורק לא ידע להירדם לבד, אלא על הידיים של אמא. יש שיאמרו שזו טעות של אמא צעירה ואני עונה – שתקו; אחת זאטוטה, האפרוחית של אמא הכי הרבה זמן, כל היום מלטפת מחבקת ומנשקת, שולחת לבבות עם הידיים כאילו היא מצטלמת לאינסטוש בכל רגע נתון. אבל מספיק הערה או מילה לא במקום והיא כבר לא מדברת איתי לנצח, או לפחות עד שתצטרך עזרה במשהו; ואחד קטן וחדש, עדיין עם הריח של הניילונים, כל ערב לקראת 19:30 משמיע קולו, צווח ומקטר, נרגע רק על הכתף, רק על זו שלי, ורק בתנוחה מסויימת. אבל, עוד לפני גיל 3 חודשים הוא כבר ישן ברצף עד 5 בבוקר! ואז בבקבוק הראשון של הבוקר, כשבחוץ ניצנים של אור, הוא עוצר באמצע הארוחה, ושולח אליי חיוך ממיס שממלא לי את כל החדר באור.

מכירים את הביטוי "הכנה למזגן"? אז כזה… לכבוד הקיץ שהגיע, לקראת החופש הגדול, אני עושה לעצמי הכנה נפשית, או כמו שקוראים לזה היום טיפול רגשי. חודשיים שלמים עם הילדודס בבית. האיש והאגדה עובד רחוק ושעות ארוכות. סבתא-סבא אחד רחוקים קצת, ועוד סבתא-סבא יהיו רחוקים יותר וטסים לניכר. אז מה בעצם יש לנו? תיכוניסטית שעולה לי״ב אבל לגביה אני מנועה מלהרחיב ברשת. מלמעלה – ענקיסט שעולה לכתה ד׳, מלמטה – פיצקו אוטוטו בן 3 חודשים, והשוקולדה שבאמצע עולה לכתה א'! השבוע, כשנסענו לסבתא-סבא הרחוקים, שמעתי אותה מזמזמת לה ״משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו״. בירור קצר בן 3 שניות העלה שזה השיר שישירו במסיבת הסיום של הגן, ועוד 3 שניות חלפו עד שהדמעות שלי זלגו להן על כל איילון. הזמן חולף כשנהנים ושאר קלישאות…
והאמת שהיא בהחלט התבגרה, הפיצקה שלי. עניין של גיל, גובה, וגם נמשים במקרה שלנו, אבל גם המון עזרה ותמיכה מהצוות המדהים בגן. שתיהן היו גם עם הענקיסט, וגם אצלו ראיתי את השינוי מתחולל. הן אמהיות, מכילות, מעצימות, מקסימות ועוד המון דברים טובים שמתחילים ב-מ', אבל גם, וזה לא פחות חשוב – חברות!! במהלך השנה האחרונה שתיהן דאגו לי, ליוו את ההריון, תמכו ועודדו, כאילו אני עצמי אחת מילדי הגן, וגם אחרי הלידה הן כמובן ממשיכות בנישנוש בוקר קבוע של הזאטוט. אז החלטתי לפנק… ברגע שיעל מהבלוג "קונדסונים קטנים ועוד" נתנה לי את הרעיון המגניב הזה, היה לי ברור מה הן יקבלו. לכל אחת מהן הכנתי פולדר, כזה שיש בו מקום לדפדפת בצד אחד וכיס לכל מה שרוצים בצד השני, עם הקדשה אישית כמובן, כדי שיזכרו את פיצקה, ושיזכרו אותי, ושיזכרו אותנו עד ש… עוד 6 שנים (:
זה לענתי הגננת הכי מדהימה שיש:
צבעוני וקסום כמו ענתי

גם הדפדפת עברה עיצוב תואםהדפדפת והבית שלהככה זה נראה ריק

וזה לאליס, הסייעת, שחוץ מזה שהיא סבתא לנכדים, היא גם כמו הסבתא של כל הילדים בגן, ולפחות של פיצקה שלי:
מרגיש לי כמו זו מארץ הפלאותיש ורדים גם בצד!!עם דפדפת שעברה שיפוץוככה זה בבסיס, כיס במקום KISS
על הדרך גם הכנתי מתנה למחנכת של הבן שלי, שזוהי השנה האחרונה שבה היא מחנכת, והיא ממש אוטוטו פורשת לפנסיה. אז הפולדר שהכנתי לה קצת שונה, יש בו כיסים גדולים (ששכחתי לצלם), והוא נסגר בגומיה, סתם כי בא לי לגוון.
פרחוני ומלבלב כיאה לי שהולכת להשקיע בגינה שלה

בינתיים, כל העיסוק הזה, עוזר לי להתגבר על ההתרגשות ממסיבת הסיום של גן חובה, ולהתעלם לעוד כמה ימים מהחופש שעומד בפתח והעובדה שהשנה, בניגוד לשנים עברו, עדיין לא התחלתי להיערך אליו כראוי.

אבל למה להיות שלילית? יש עוד למה לצפות – מסיבת הסיום של פיצקה כאמור, יומולדת 9 לענקיסט, חיסון מחומשת מנה שנייה, חופש גדוללללללל, וכנראה הרבה מזגן. רק דברים טובים…

2 תגובות »

יום מהממייזינג

אמא של האיש והאגדה, הידועה גם בכינוי חמותי, תמיד אומרת ״אנחנו מתכננים ואלוהים צוחק״. לא יודעת אם הוא בהכרח צוחק, אבל אני בהחלט מסכימה שהרבה פעמים התכניות משתבשות לנו באופן כזה שגורם לנו לחפש את יגאל שילון בסביבה. למשל כמו במקרה הזה.
מי שמכיר אותי יודע שאני אסטרטגית דגולה ומתכננת בחסד. אני לא יודעת להסביר מה הגורם לזה, אבל כבר מגיל צעיר אני מתכננת תכניות. תמיד הראש חושב קדימה, רץ הלאה למקומות ויעדים לאו דווקא רלוונטיים לנקודת הזמן הנוכחית, וממלא רשימת צ׳ק ליסט. כמובן שאני משתדלת להתמקד ב״כאן ועכשיו״; להיות פרקטית ולא לבזבז את המחשבות והתכנונים; אבל בגדול בכל רגע נתון אני יודעת לומר מה מתוכנן להמשך השבוע, לשבוע הבא ולפעמים גם לזה שאחריו. כבר בשבת אני יודעת באיזה יום בשבוע אני מתכוונת לגהץ, מתי נוסעים להורים ומתי אזמין משלוח של קניות, אני מבשלת בראש ארוחות צהריים לפחות ליומיים בשבוע, ויודעת כבר מעכשיו מה אכין למאיה שלי בכריך ב-1 בספטמבר. שוקולד עם סוכריות דרז׳ה צבעוניות, כאלה שמפזרים על גלידה. כי היום הראשון של כתה א׳ צריך להיות אקסטרה מתוק (זה מה שקרה בפעם האחרונה שעלו פה לכתה א'). אני גם יודעת שצריך לקחת טישו בתיק, אבל זה כבר לא קשור לתכנון, אלא לעובדה שאני לא רק אסטרטגית דגולה אלא גם בכיינית גדולה.
את כל היופי הזה, אני רושמת לי ביומני היקר. או כמו שהמכורות לדבר (נגיד אני) קוראות לו – פלאנר. כשמו כן הוא – הפלאנר נועד לעזור לנו לתכנן תכניות ולהציג אותן באופן ןיזואלי. מסתבר שיש תאוריות שלמות על איך עושים את זה, אתרי אינטרנט, הדרכות יוטיוב וקבוצות פייסבוק שנועדו למכורות כמוני (ואף יותר!! איכשהו יצא שדווקא בתחום הזה אני לא נסחפת ומגזימה). אפשר לתכנן בו את השגרה כמו ביומן, כולל פריסה שבועית, חודשית וחצי שנתית, אבל אפשר גם לתכנן בו תקציב כלכלי ותכנון הוצאות; עבודות בית; פעילות ספורטיבית; רשימות קריאה וצפייה בסרטים, ולבחון את היישום מול כל אחד מהתחומים הללו.


כמו בכל דבר שנוגע להתמכרות, גם כאן יש מותגים, תחרות, עיצובים שונים ובעצם עולם שלם של הַסְדרה / התמכרות / שיגעון – כל אחת והמיקום שלה על פני הסקאלה. אני התחלתי עם הפשוט ביותר – מחברת שורות ריקה בכריכת עור יפה ובה התחלתי לרשום לי בעצמי תכנית שבועית. משם התקדמתי למחברת בגריד מנוקד, ובכל שבת אני מעצבת לי מחדש את התכנון לשבוע הבא. כמובן שהפלאנר שלי מכיל עוד דברים מגניבים כמו מעקב הריון בזמנו, מעקב קבלת משלוחים מהקניות שלי ברשת, תכניות למסיבות ימי הולדת ועכשיו גם מעקב ירידה במשקל, כי הג'ינסים מהימים שלפני ההריון מתגעגעים אליי ולא נעים לי לאכזב…


על היומן של Amazing day, באופן מפתיע, שמעתי דווקא מהענקיסטית שלנו. היא הראתה לי בהתלהבות את האתר המושקע והמהמם וציינה בדרך אגב ״את יודעת שזה של אמא של ענבר החברה שלי״. ואללה?!? ואיפה היית עד עכשיו ילדה?! אז נכנסנו ביחד לאתר ומה אומר לכם? הפלאנרים של אמא של ענבר גדולים ומעוצבים באופן נוח ומרווח, צבעוני ונעים, והכי חשוב – יש המון אקססוריז נלווים, וכידוע באקססוריז – כל המרבה הרי זה משובח. חודש בערך לפני יום ההולדת שלי ראיתי בפייסבוק שעומדת לצאת גרסת מיני של היומן, והצצה קטנה ששוחררה לקהל הרחב הבהירה לי שאין יותר למה לחכות. זה היומן שלי!! גם קומפקטי ונוח, הפריסה השבועית בו דומה מאוד לזו שאני מאיירת לי בעצמי, והכי חשוב – יש בו איורים מקסימים, עם ינשופים, קקטוסים ו… חדקרן!!
באופן חד משמעי הודעתי לחברה של הבת של אמא של ענבר (כאמור הענקיסטית שלנו) שכזה אני רוצה ליום ההולדת, אפילו שאני חוגגת באפריל והפלאנר מתחיל מהשבוע האחרון של אוגוסט. ואם בתזמון עסקינן, אז הוא הגיע אליי בטיימינג מושלם. שבועיים אחרי הלידה התאשפזתי עם רעלת הריון חמורה למשך 8 ימים. בעודי מבכה על מר גורלי, חופשת פסח שהרסתי לילדים והתינוקי החמוד שנמצא בבית אבל בלי אמא (אבל חמוש באבא שלו – האיש והאגדה, וצמד סבתות שדות משחת), באחת מהפעמים שהאיש בא לבקר אותי בבית החולים, הוא הגיע עם שקית ובה קופסת קרטון מעוצבת ובה – המיני פלאנר שלי! שבוע לפני המועד, הענקיסטית קלטה בחושים החדים שלה שאני זקוקה נואשות לזריקת עידוד ושלחה את היומן לפני הזמן. ו- wow כמה שזה עבד!! הוא הגיע אליי עם ערכת וואשי טייפ ומדבקות (שאליהן התווספו כמובן עוד מאז), והעלה לי את המצברוח לשחקים! כעבור חודש בערך, פגשתי במקרה את אמא של ענבר, ואז הכל היה ברור: היא כאילו העתק שלי בשנת ייצור מוקדמת יותר, אני כעבור כמה שנים. ילדה בנשמה, אוהבת קשקושים ואיורים ואקססוריז מיותרים ואם נאמר את האמת – האשה כולה משפריצה נצנצים וחדקרן! ועובדה שהיומן שלה בדיוק כמוה – צבעוני וקסום ומשפר את מצב הרוח.

מפה לשם, ובלי קשר לתחושות חשש ואימה לקראת החודש הגדול עם 2 זאטוטים פלוס תינוקי, אני כבר כל כך מחכה לשבוע האחרון של אוגוסט, שבו מתחיל יומני היקר.
בינתיים, אם חסרים לכם רעיונות לקראת החופש הגדול, אפשר לעיין כאן, וכאן וגם כאן.
מוזמנים כמו תמיד להרשם ולעקוב, להשאיר תגובות ולשתף, אני מצידי מבטיחה להשתדל להשתפר ולהגדיל את כמות הפוסטים כאן כמו בעבר, להחזיר עטרה ליושנה.

2 תגובות »

פעם שלישית גלידה

לפני שבוע צחקה איתי אחת האמהות מהכתה של הענקיסט "אז מה, פעם שלישית אומץ?"
בלילה, כשחשבתי על זה, היה לי ברור שזה בדיוק ההיפך. הכי אמיצה הייתי עם הענקיסט. לידה ראשונה, את קצת חוששת, הרבה יותר נרגשת. אבל כמו שאמא שלי אומרת – הנשים אצלנו במשפחה לא יולדות קל… אז אחרי שתי לידות ארוכות, מתישות, והחלמה איטית וארוכה, אני מודה שהפעם אני הרבה יותר חוששת. הכי פחות אומץ. עובדה שלקח לי יותר מחמש שנים להחליט סופית שכן, אני רוצה עוד.
אז יאללה, עכשיו כשהקידומת בשבועות היא כבר מעל 30, עכשיו, כשכבר אפשר להגיד שיש אולי אפילו פחות מחודשיים, אני מפסיקה להדחיק, מכינה במרץ רשימה של השלמת קניות, מרשה לעצמי קצת לחשוב על הלידה הקרבה, קצת לפחד, והרבה לצחוק. פעם שלישית אומץ. עדיף גלידה?!

חכמים גדולים:

כשהבן הגדול שלך מגיע לגובה 2/3 ממך: ״אמא בהריון את גם נהיית נמוכה יותר?״
***
כשיש עוד כמה דעות בבית חוץ משתיים (במהלך שיחה שגרתית ובלי קשר לכלום): ״אני לא אוהב את השם הזה״ (השם הוא כמובן הבחירה המובילה שלנו, בלי שסיפרנו לאף אחד).
***
פיצקה (בינתיים): ״אמא התינוק יודע שהוא בן?״
אני משיבה בשלילה.
״אז מה, הוא חושב שהוא בת?!?״

געגועים:

להגיע אל כפות הרגליים שלי.
***
לעמוד ממש מול הכיור, ולא על הצד כי הבטן מפריעה. גם במטבח וגם באמבטיה.
***
לישון רצוף בלילה בלי הפסקת פיפי / נתפס לי השריר בשוק / נרדמו לי האצבעות בידיים.
***
קפה חזק חזק כמו שאני אוהבת משתי כפיות גדושות, 3-4 פעמים ביום.
***
בגדים שנראים עליי loos.
***
להירדם ולישון הכי טוב בעולם על הבטן!!
***
סושי!! וגם ביצת עין, גבינת ברי וקממברט, מרטיני או בקבוק בירה, ולנגב חומוס במסעדה.
***
פשוט לקום מהמיטה, ולא להתגלגל דרך הצד.
***
לנשום עמוק, טוב ככה, מכל הסרעפת (וגם סתם להרגיש שהיא במקום הטבעי שלה).

פינוקים שתיכף ייגמרו:

ביקור לילי במטבח.
***
להפעיל מכונת כביסה לפעמים רק פעם ביום.
***
השיער מתמלא ואורך והציפורניים מתחזקות. אחרי הלידה אני אשאר קירחת מכאן ומכאן, ובלי תרתי משמע.

דברים שהספקתי לשכוח:

כמה הגב כואב לקראת הסוף.
***
בכל פגישה עם אבא: ״המכנסיים לא לוחצים לך? את בטוחה? אני יודע שאלו מכנסי הריון אבל זה לא מפריע לבטן? לא כואב לך? את בטוחה?״
***
את התחושה המדהימה של שעור ספורט בתוך הבטן שלך. בדיוק כשאת שוכבת לישון סופסוף, אגב. אבל באמת תחושה מדהימה.
***
עד לפני כמה חודשים החזה שלי לא נראה כמו מפה של וויז. מצד שני, עד לפני כמה חודשים הוא גם לא נראה…
***
כנראה שבסופו של דבר, עדיף לכוון לאביב או תחילת הקיץ. כשאת מרגישה כמו מיני-היפו יותר נוח בשמלה וכפכפים מאשר להדחס לסוודרים ומגפיים.
***
את אוכלת בשביל שניים, אבל את המשקל העודף צריכה להוריד אחכ ממש לבד.
***
ככל שמתקרב מועד הלידה ככה מתחילים לפחד יותר. ולא – גם בפעם השלישית זה לא גלידה.
2 תגובות »

אם אני נסיכה

מכירים את השיר של אהוד מנור ״אם אני נסיכה״? אז אנחנו בבית מכירים. ולמאיה, הנסיכה הבלתי מעורערת שלי, יש כמובן כתרים של נסיכות, ספרים עם סיפורים על נסיכות, והכי חשוב – יש לה שרביט של נסיכות אמיתיות שהיא הכינה (כמעט) במו עצמה. אני רק סיפקתי חומרים, והיא צבעה ציירה וגזרה יפה לבד:
img_2062

לפני כמה חודשים הכנתי אלבום נסיכות בהזמנה לילדונת מתוקה, אפשר להציץ עליו כאן. במשך שבועיים מאיה נעמדה לידי בכל פעם שעבדתי ולטשה עיניים, ליטפה את הדפים, התלהבה מהדפסי הזהב ובלי לומר אף מילה, העיניים שלה ביקשו גם. ככה זה עם נסיכות – הן לא באמת צריכות להתבטא כדי שמי שצריך להבין – יבין. אז הבנתי.
לקח לי די הרבה זמן (והרבה אלבומים אחרים) עד שהתפניתי להכין אותו, אבל הנה הוא מוכן ומושלם – מיני אלבום נסיכות בקופסה, למיני נסיכה שלי. באלבום יש 14 עמודים (כולל הכריכות הפנימיות), ולמעט מספר קישוטים ועיטורים פה ושם השארתי אותו, לשם שינוי, פנוי להעמסת תמונות. לא הוספתי כיסים או תאים ושאר קישקושים – בחיי שהתאפקתי ממש יפה.
מוכנים? תמונות:

את ההדרכה לבניית המיני המקסים הזה אפשר למצוא בבלוג המשגע "קונדסוניםקטניםועוד". זה לא האלבום הראשון שאני מכינה לפי ההדרכה הזו, ויש לי הרגשה שגם לא האחרון. אלבום נוסף, כחלחל וחורפי,  הכנתי במתנה לילדון מיוחד ואפשר לראותאותוכאן.

כמו תמיד אשמח לתגובות והרשמות (:

2 תגובות »

כל עוד בלבב פנימה

לפני כמה ימים האיש ואני היינו בחתונה. חתונה נחמדה ומגניבה כזו, עם חבר'ה צעירים, אוכל טוב (וקינוחים עוד יותר), כלה ששרה לבעלה הטרי, וכל שאר הקיטש הכל כך נחמד והמגניב הזה. למחרת החלפנו חוויות, ואמרתי שבזמנו, לפני שהתחתנו בחתונה האינטימית והכֹה-מגניבה שלנו בחצר הבית עם משפחה מצומצמת, גם אני רציתי חתונה כזו. האיש שלי, בגלל שהוא האיש שלי, אמר "יאללה נעשה לך חתונה כזו". אני מצידי לא התנגדתי כמובן, והצעתי שמכיוון שביום הנישואים הבא עלינו לטובה אני אמורה בדיוק ללדת, נדחה את העניין לעוד שנה, אז נהיה נשואים בדיוק 10 שנים וגם אחגוג יומולדת 40 ו… האיש קטע אותי בתדהמה – "מה? את כבר בת 40? רק אתמול היית בת 26!"
יומיים אחר כך, בשיחה עם חברה שקרובה מעט יותר ממני לגיל 40 (רק בצעד קטנטן) גם היא אמרה שהקרבה לעשור החדש מתחילה לאותת כל מיני סימנים. בגוף, ובעיקר במחשבות, בהחלטות ומעשים, בנשמה.

אז כן, הגיל מפתיע אותנו. אולי מפתיע זו לא הגדרה נכונה, כי עובדה שכבר עכשיו, כשאני עדיין פרגית צעירה בת 38 וחצי, אני כבר חושבת עליו, מחפשת קמטוטים, צובעת שורשים לבנים ומנסה להפחית בסוכרים. אבל, הוא בהחלט בגדר "אור בקצה המנהרה", כזו שאין ברירה אלא לעבור אותה ולהגיע לקצה.
ומצד שני, ככל שאני חושבת על זה, אולי באמת כמו שאומרים בקלישאות "זה לא הגיל אלא התרגיל". העובדה היא שאתמול הייתי בת 38 וחצי ולא באמת 26, ובכל זאת אני חושבת שבהרבה מובנים אני עדיין ילדה, או לפחות מתעסקת הרבה בילדות וילדים. איך עוד אפשר להסביר את העובדה שהעיסוק העיקרי שלי הוא לגזור ולהדביק דפים יפים? אלבומי תמונות עם כרטיסיות נשלפות כמו המכתביות של פעם, כרטיסי ברכה, שלל חותמות של דרקונים ונסיכות ופיראטים, ואפילו היומן שלי מלא עטים צבעוניים, מדבקות וקשקושים. ואיך עוד אפשר להסביר את עצמי, כשלפני כמה ימים, בדרך עם הילדים אל בית הספר והגן, הצטרפתי לשיר קצבי שהתנגן לו ברדיו, שרתי רקדתי  והשתוללתי באוטו, ופתאום נחרדתי לגלות שמולי חוצה את הכביש הספר שלנו עם שתי בנותיו, מחייך ומנופף לי לשלום? כשסיימתי להחליף צבעים הבטחתי לילדים שהוא לא יזכור לי את הפדיחה הזו, אבל הם מצידם לא הפסיקו לצחוק כל הדרך בפקק. ככה זה כשילדים…

ואולי פה בעצם הסוד. הרי גם אמא שלי, נערונת בת 61, מדביקה מדבקות צבעוניות ביומן המשרדי שלה, שולחת לנכדים תמונות שלה בתור שפן מרקד מהסנאפצ'אט, ומזמזמת שירים של סטטאטיק ובן-אל. אולי באמת הכל בראש. ואם בלבב פנימה נשאר ילדים, אז הגיל הוא רק מספר. כי גם האיש שלי, שכבר עבר את 40 כבר לפני כמה שנים, עדיין מתלהב כמו ילד לפעמים מכמה דברים (כמו מהרחפן שלו לדוגמה).

יצא לי מן פוסט מהורהר שכזה, אבל לפעמים ככה מסדרים את המחשבות הכי טוב. פשוט שופכים החוצה. כה זה בגילנו (:
בקיצור, עוד שנה וחצי למסיבה חוזרת של החתונה, תתכוננו!

1 תגובה »